במי אנחנו מתאהבים?

בני, גבר בשנות השלושים לחייו, היה חלומה של כל אישה: מבנה גוף אתלטי, גברי, מצליחן, אינטליגנטי ונעים-הליכות. נשים רבות התאהבו בו והוא התאהב בנשים רבות, אלא שלא היה מדובר באותן נשים. הוא נמשך לנערות ("טיפוס של דוגמנית", כהגדרתו), אינטליגנטיות, שתמיד היו מעונינות בבחורים משכבת הגיל שלהן. "ויש לי עוד סטייה קטנה", התוודה בפניי, "אני חייב שהשיניים שלה יהיו מושלמות: לבנות, מבריקות וללא כל פגם; אני אוהב חיוך רחב - אני עצמי למדתי כבר לחייך בפה סגור…". שנים רבות של טיפול לימדוני שרגש והיגיון אינם הולכים יחד, אלא שבני היה חד כתער בניתוח המציאות, בעוד שבחיי האהבה שלו הוא היה "פנטזיונר" מושלם. לא שחסרו לו מחזרות, כולל כאלה שתאמו את טעמו, אך תמיד "זה לא היה זה". מי כן היה "זה"? הבלתי-מושגות, אלה שלא היו מעונינות בו! כמה פעמים שאלתן את עצמכן: איך זה שאני מתאהבת בגברים שאינם מעונינים בי ושמי שאני מעונינת בו אינו מעוניין בי? תילי תילים של מחקרים ניסו להתמודד עם השאלה "במי אנחנו מתאהבים?" הפסיכולוגיה החברתית חקרה את המצבים בהם אנשים מתאהבים וגילתה שישה תנאים עיקריים להתאהבות.

בספרה "התאהבות", שראה אור לאחרונה, סוקרת פרופ' איילה מלאך-פינס מחקרים, שניסו להתחקות אחר הגורמים המנבאים קשרים ארוכי-טווח. סמיכות (proximity) היא התנאי הראשון שמאתרת הפסיכולוגיה החברתית כמקדם התאהבות: רוב האהבות החלו, מסתבר, באותו בניין, באותה שכונה, באותה אוניברסיטה וכדומה. ככל שאנשים נחשפו זה לזה פעמים רבות יותר, הם למדו לחבב יותר זה את זה. עוררות (arousal) הוא התנאי השני: אדרנלין, מסתבר, מעורר אהבה. מחקרים שנערכו בארץ בתקופת מלחמת המפרץ, מצביעים על פריצה מחודשת של אהבות שנשחקו - הפאניקה, הפחד מאובדן, החיים בצל הסכנה - כל אלה עוררו אנשים להתקרב מחדש. התנאי השלישי מצביע על הבדל מהותי בין גברים ונשים: גברים נוטים להתמקד במראה ונשים באישיות. מה קורה עם אלה שאינם "יפים"? "היופי", אומר הפתגם הידוע, "בעיני המתבונן": גבר רגיש, מתחשב ובעל חוש הומור עשוי להיחשב אטרקטיבי, גם אם איננו נופלים לרגליו בגלל מראהו החיצוני (ולא אחת כבר הרמנו גבה: "איך היא יוצאת איתו?/איך הוא יוצא איתה?"). גברים, כך מראים באופן עקבי המחקרים הפסיכולוגיים על הבדלים בין המינים, מחפשים, בממוצע, הרבה יותר ריגושים (המונח המקצועי הוא "sensation-seeking behavior" ויש אף שאלון המודד נטייה זו, אשר נמצא בשימוש רחב), בעוד נשים דבקות יותר בגבר אחד וחוששות יותר משינוי. התנאי הרביעי הוא הדמיון (similarity): ככל שבני-הזוג דומים יותר זה לזה מבחינת רקע, עמדות, ערכים, השכלה, גנטיקה, בריאות נפשית ועוד, כן סיכוייהם להתאהב גדולים יותר. עד כמה שאנחנו אגוצנטריים ונוטים להתרכז בעצמנו, טוב נעשה אם נשכח קצת מעצמנו ונביע עניין בזולת. אנשים אוהבים שמתעניינים בהם. אדם מעניין הוא אדם מתעניין. אם את רוצה שיתאהבו בך, תני לצד השני את ההרגשה שהוא משמעותי עבורך (קשה, אני יודע, אנחנו הכי מעניינים את עצמנו, אבל…). התנאי החמישי הוא, אם כן, הדדיות. ולבסוף, דאגו לאתר את צרכי הצד השני ולספקם. תנאים אלה לא נלקחו ממדריך התאהבות כלשהו, אלא הם ממצאי מחקרים.

אז אם כל כך טוב, אז למה (לפעמים) כל כך רע? כאן אנו נזקקים לפסיכולוגיה הקלינית כדי להבין מה בנו - ולא בסביבתנו - גורם לנו להתאהב במי שאינו מעוניין בנו ולהיות אדישים כלפי מי שמביע בנו עניין. מה מבדיל בין אנשים המתאהבים בקלות, מרוצים, לא נבהלים מהתלות ההדדית וחשים ביטחון באהבה לעומת אלה הנמנעים ממנה ("אני כל כך עסוק", "אין לי זמן להשקיע עכשיו") ואלה המתאהבים באובייקטים הלא נכונים ולכן נדחים ולבסוף מתייאשים? בכול אשמים ההורים, כמובן, ובעיקר האם. אם נדחינו בילדותנו ע"י הדמות המשמעותית ביותר בחיינו, זו שהיינו תלויים בה לסיפוק צרכינו והיא איכזבה ולא הייתה שם כשהיינו זקוקים לה - לא נחפש "חוויה מתקנת" בבגרותנו, אלא נתעקש, באופן בלתי-מודע כמובן, לחפש ולמצוא טיפוס דומה, כזה שידחה אותנו שוב ושוב. הביטוי המקצועי לכך הוא "חזרה כפייתית" (compulsive repetition). החתיכה האולטימטיבית, הסובלת מבעיה כזו, תמשוך אליה גברים כמו זבובים, אך היא תמיד תמצא לעצמה את ה"תליין" הפרטי שלה. באחת מחוויות הילדות, החרוטה היטב במוחה של אחת מהמטופלות שלי, היא זוכרת את עצמה כתינוקת חסר-ישע בלול סגור, מסמנת לאימה להתקרב אליה - אך האם יוצאת מהחדר. את הדמות הזו הפנימה המטופלת ומאז אינה מסוגלת לתת אמון בזולת. כילדים, אנו תלויים בהורינו לסיפוק צרכינו ולכן איננו יכולים לכעוס עליהם. מבוגרים שעברו בילדותם חוויות דחייה כאלו נוטים לחזור אל זירת הפשע ולהתאהב, באופן כפייתי ולא מודע, במי שידחה אותם שוב.

כיצד פותרים את ה"פלונטר" בטיפול? ראשית, חשוב להבין שהתאהבות כרוכה באחריות. אם אנחנו אחראים, משמע שהבחירה בידינו: לא לחזור שוב ושוב על התסריט המוכר וההרסני. שנית, יש לטפל ביחסים ההרסניים ב"זמן אמת". עבודה על הקשרים הפתולוגיים שיוצר המטופל מועילה יותר מחיטוט בילדותו. פרופ' איילה מלאך-פיינס, פסיכולוגית חברתית קלינית ומחברת הספרים " שחיקה נפשית", "שחיקה באהבה ובחיי הנישואין" "הלהטוטנית" ו"צילה של האהבה", מבססת את עבודתה עם זוגות על מספר הנחות-יסוד הגזורות מהגישה הפסיכואנליטית. תהליך הטיפול מתחיל בבחינת הדברים שגרמו לבני-הזוג להתאהב זה בה ובהתבוננות בבעיה העיקרית בקשר ביניהם. בהמשך נבחנת משפחת המוצא של כל אחד מבני-הזוג, כולל הקשר עם ובין ההורים, והקשר בין אלו לבין הבעיה המרכזית של הזוג. כאשר זוג מבין את הסיבה לבעיותיו ורוכש את המיומנויות הנחוצות לו, הטיפול מסתיים. לזוג יש תמיד אופציה להתייעץ בטלפון או לחזור לפגישה או שתיים אם הבעיה חוזרת ועולה בעתיד.

מערכת יחסים אינטימית מעניקה לנו את אחת ההזדמנויות הטובות ביותר להתמודד עם נושאים לא-פתורים שאנו נושאים מהילדות. הלא-מודע, יותר מאשר שיקולים הגיוניים, מכתיב לנו במי להתאהב ואת מי לבחור כבן-זוג (בנישואין המבוססים על אהבה רומנטית). הלא-מודע מכתיב את בחירת האדם המתאים ביותר להתמודד באמצעותו עם הנושא המרכזי שלנו. אם נושא זה הוא פחד מנטישה, למשל, הלא-מודע יעזור לנו לבחור את האדם המתאים לנו ביותר להתמודדות איתו. ומי מתאים יותר תפקיד זה מאד שהנושא המרכזי שלו הוא פחד מקשר חונק? הבחירה שמכתיב הל-מודע מציתה את הניצוץ הרומנטי. כאשר זו מתאהב, הלא-מודע של שניהם מכתיב את הבחירה, ובקפידה רבה, כך שכל אחד מהם יאפשר לשני לעבוד על הנושא המרכזי שלו - וכך נוצר הנושא המרכזי שלהם כזוג. כאשר מפרקים את מה שנראה כסבך אין-סופי של בעיות, פגיעות ואכזבות שמביאים את הזוג לטיפול, מתגלה הנושא המרכזי אשר סביבו סובבות מרבית בעיותיהם של בני-הזוג בווריאציה זו או אחרת. אז גם מתברר, שהנושא המרכזי הזה הוא בעצם אריג שתי וערב של הנושאים המרכזיים של כל אחד מהם. מטרת הטיפול הזוגי היא לסייע לזוגות במצוקה להבין את הקשר בין אותם דברים שגרמו להם להתאהב זה בזו לבין הנושא המרכזי בזוגיות שלהם, נושא שסביבו מתמקדים מרבית הקונפליקטים. הבנת הקשר בין הנושאים הלא-פתורים של הילדות לבין הבעיות בקשר עוזרת לזוגות להפוך את בעיות הזוגיות שלהם להזדמנויות לצמיחה אישית וזוגית. בנוסף על הבנת הדינמיקה של הקשר, חשוב לזוג לעשות שימוש במשאבים המצויים בידיהם, ולהמשיך גם לאחר הטיפול בשיחות גלויות מסוג אלו שאירעו במהלכו וגם לאחר סיומו. המטפל הוא הדובר של הקשר, ולא של אחד מבני-הזוג. תרומתו העיקרית היא בתוספת של פרספקטיבה חדשה שאין לבני-הזוג וכן בעזרה לזוג בתובנה וברכישת מיומנויות תקשורת ופתרון בעיות.

הסטטיסטיקה על פנייה לטיפול מעידה על כך שנשים פונות לטיפול פי עשרה מאשר גברים. לתופעה זו סיבות שונות. בין היתר, תהליך ההכשרה של גברים ונשים בחברתנו לתפקידי-המין המסורתיים מעודדים את האישה להודות בחולשותיה ולדבר עליהן, בעוד הגבר מחונך לדבר פחות ולעשות יותר, להסתיר את חולשותיו, להתכחש להן ולהפגין חזות חיצונית של אדם חזק ומתמודד. מסיבות אלו נמצא פעמים רבות שלא זו בלבד שהאישה היא זו שיוזמת את הטיפול הזוגי, אלא במקרים רבים היא גם היחידה המגיעה אליו, משום שבעלה מסרב להצטרף. נכונותן של נשים להתבונן אל תוך עצמן וסירובם של גברים לעשות כן, עוזר לגברים להאשים את הנשים במשבר בקשר הזוגי. במקרה כזה מומלץ לאישה להתחיל את הטיפול לבד, בין אם בעלה יצטרף אליה מאוחר יותר ובין אם לאו. כשאנחנו מדברים על זוג, אנו מדברים על מערכת, ששינוי בכל אחד ממרכיביה עשוי לגרור בעקבותיו שינוי במערכת כולה. אם, למשל, האישה יצאה לעצמאות ובעלה מתקשה לקבל זאת ואף מסרב להגיע לטיפול, בהחלט ייתכן שטיפול אינדיבידואלי באישה יחזק אותה והשינוי שיחול בה יגרום לבעלה להתייחס אליה כפחות מובנת מאליה, דבר שיגביר את חרדת הנטישה שלו וכתוצאה מכך, ישתפרו יחסים. בכל מקרה, טיפול שאינו נובע ממצוקה של המטופל וממוטיבציה של האדם להגיע אליו ולדבר על עצמו אינו יעיל. לכן, עדיף לא להשקיע מאמצי שכנוע במי שמתנגד לטיפול (בקיצור: "היי חכמה ולא צודקת" - השינוי שיחול בך, במידה ותרשי לעצמך להיעזר בטיפול, יהיה בעל השלכות לגבי התייחסותו של בן זוגך אלייך).

פעמים רבות מצאתי שעבודה עם שני בני הזוג במקביל בשיחות אינדיבידואליות היא היעילה ביותר, משום שהיא מאפשרת לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי של הפוטנציאל שלו, בעוד ראיית שני בני הזוג יחד עלולה לטשטש את הגבולות ביניהם. וכמובן, ישנם גם מצבים רבים בהם לא נוצרה זוגיות ממשית ומתמשכת, ואז בהחלט מומלץ להגיע לטיפול אינדיבידואלי כדי להבהיר את הסיבות לכך שאנו מתאהבים במי שאנו מתאהבים ואיננו יכולים לממש איתו את האהבה, או במילים אחרות, מה גורם לנו לדחות את מי שמעונין בנו ולהימשך אחרי מי שדוחה אותנו.

ד"ר גידי רובינשטיין הוא פסיכותרפיסט העובד בת"א ומרצה בכיר לפסיכולוגיה. באתר הבית שלו מאמרים רבים נוספים העוסקים בטיפול פסיכולוגי, שאלון דיכאון מקוון, לקסיקון למונחי הפסיכולוגיה ועוד http://www.giditherapy.co.il מייל gidirubi@netvision.net.il

השארת תגובה